ריקוד המוות של 1518: העיר שלא יכלה להפסיק לרקוד

יולי 1518. אישה יוצאת לרחוב

יולי 1518. יום קיץ כבד בשטרסבורג, עיר מסחר הומה על גדת הריין, לא הרחק מן המקום שבו נפגשות כיום צרפת, גרמניה ושווייץ.¹ אישה יוצאת אל אחד הרחובות הצרים ומתחילה לרקוד. הכרוניקות קוראות לה גברת טרופיאה, וזה בערך כל מה שידוע עליה.²

אין מוזיקה. אין חתונה, אין שוק, אין שום סיבה נראית לעין. היא רוקדת עד שהיא קורסת מן התשישות, נחה מעט וקמה שוב לרקוד. עוברי האורח נעצרים. קשה להסיט את המבט ממשהו שהמוח אינו יודע לאן לשייך. לפי הכרוניקות זה נמשך ארבעה ימים. אולי שישה.

בתוך שבוע היא כבר לא לבד. יותר משלושים איש רוקדים ברחובות, גם הם אינם מצליחים לעצור, ואיש מהם אינו יודע להסביר מדוע התחיל. הם ממשיכים גם כשהגוף כבר מתחנן לחדול: כפות רגליים פצועות ומדממות, פרקים נפוחים, ופנים של אנשים הכלואים בתוך התנועה של עצמם. לקראת סוף אוגוסט טוען כרוניקאי אחד שארבע מאות איש ואישה כבר נסחפו אל הריקוד.³

אבל כדאי לעצור מיד ליד המספרים האלה. מקורם בעדויות מעטות, ולנתונים שמצטטים שוב ושוב - ארבע מאות רקדנים, חמישה עשר מתים ביום - אין בסיס מוצק בכרוניקות התקופה. מה שיש, וזה לא מעט, הוא שש כרוניקות נפרדות שנכתבו באותה תקופה, וכולן מסכימות על העיקר: במשך שבועות ארוכים רקדו בשטרסבורג אנשים רבים שלא מרצונם, ואיש לא הבין למה.

המרשם שהרעים את המחלה

העיר נבהלה. בכירי העיר והאצולה המקומית התייעצו עם הרופאים, והרופאים, כדרכם, התחילו באבחנה. לא הכוכבים ולא כישוף, קבעו. מדובר במחלה טבעית, שמקורה ב"דם חם" - אבחנה מכובדת לחלוטין לפי הרפואה של גלנוס, ששלטה באירופה כבר יותר מאלף שנה.⁴

כאן פונה הסיפור לכיוון שגם סופר נועז היה מתקשה להמציא. במקום הקזת דם ודיאטה מקררת, שהיו התרופות המקובלות לדם חם, בחרו הרשויות בטיפול משלהן: להמשיך לרקוד. אם הגוף דורש לרקוד, מוטב לתת לו. בסוף המחלה תכלה את עצמה. לשם כך פונו שני אולמות של הגילדות וכיכר התבואה, ומול שוק הסוסים אפילו נבנתה במת עץ מיוחדת.⁵ לשם הובאו הרקדנים, כדי שיוכלו להמשיך בלי הפרעה, ביום ובלילה.

וכדי שלא יאבדו תנופה, העיר שכרה מוזיקאים - וגם רקדנים מקצועיים, שתפקידם היה לרקוד עם החולים ולשמור על הקצב. בכל פעם שרקדן התעייף, מעד או האט, המוזיקאים האיצו את הקצב והרקדנים השכירים החזיקו אותו על רגליו. "רקדו איתם, יום ולילה, עם האנשים המסכנים האלה", נזכר אחר כך עד ראייה אחד.⁶ ההיסטוריון ג'ון וולר מסכם את המחזה בדיוק: הכיכרות של שטרסבורג נראו כמו ציור של הירונימוס בוש על שגעון אנושי - רק שההפקה מומנה מקופת העיר.

רק כשאנשים עם לב חלש התחילו למות מן המאמץ, החלו הרשויות לחשוד שהטיפול גרוע מן המחלה. התשובה, הוחלט, היא שהאבחנה כולה הייתה שגויה. זו לא מחלת דם. זו קללה.

הקדוש שמטיל ריקודים

כדי להבין כיצד עברה העיר מרפואה לקללות, צריך להכיר את ויטוס הקדוש. לפי המסורת, ויטוס היה ילד מסיציליה שהומת בשנת 303 על אמונתו: הושלך לקדירה של שמן רותח ויצא ממנה בשלום, והאריה שנשלח לטרוף אותו הסתפק בליקוק ידיו.⁷ במאות הבאות הוא הפך לאחד מארבעה עשר "העוזרים הקדושים", ובמסורת הכנסייה הופקד על שני תחומים שאין ביניהם קשר מובן מאליו: אנשים הסובלים מן הנכפה - מחלת הנפילה - ורקדנים.

ובאירופה של אז היה לשילוב הזה היגיון אפל משלו. קדוש שמרפא מחלה, כך האמינו, יכול גם להטיל אותה. ולאורך עמקי הריין והמוזל האמינו שויטוס, כשכועסים עליו, מעניש בריקוד כפוי. האמונה הזאת לא הייתה רעיון שולי. היא חדרה לשפה, לאמנות ואפילו לחוק: אנשים קיללו זה את זה בנוסחים כמו "שויטוס יבוא עליך"; בעיירה רוטווייל נקבע בחוק העירוני שמי שמקולל בשמו של ויטוס צפוי לחלות "בקדחת ובריקוד ויטוס";⁸ ובכנסייה בקלן נתלה סביב שנת 1500 ציור מזבח של ויטוס שמתחתיו, קטן אבל חד לגמרי, שלושה גברים רוקדים.⁹ ב-1509, תשע שנים לפני שגברת טרופיאה יצאה לרחוב, כבר כתב הנזיר טריתמיוס על מגפת הריקוד הגדולה של 1374 וקרא לה בשם שדבק בה לנצח: ריקוד ויטוס הקדוש.

כשה"דם החם" לא הועיל, הרשויות ידעו אל מי לפנות. העיר פתחה במבצע של חזרה בתשובה: הימורים, משחקים וזנות נאסרו, וה"מופקרים" גורשו מחוץ לחומות. אחר כך העלו את הרקדנים על עגלות ושלחו אותם אל מקדשו של ויטוס: כנסייה קטנה על צוק אבן חול אדום בהרי הווז'ז, כחמישים קילומטר צפונית-מערבית לעיר.¹⁰ שם, לפי הכרוניקות, חילקו להם צלבים קטנים ונעליים אדומות, והובילו אותם סביב המזבח, שעליו נחקקו ויטוס, מרים והאפיפיור מרקלוס.

בשבועות הבאים דעכה המגפה בהדרגה. בתחילת ספטמבר שטרסבורג חזרה להיות עיר שרוקדים בה רק כשמתחשק. רוב הרקדנים, מספרים המקורות, החזירו לעצמם את השליטה בגוף. מה עלה בגורלם של מי שלא החלימו, הכרוניקות אינן מספרות.

כמה רע צריך לעבור על עיר כדי שהיא תרקוד

השאלה אינה רק מה חולל את הריקוד, אלא מה הפך את שטרסבורג של 1518 לקרקע כל כך פורייה לשגעון. תשובתו של וולר פשוטה וקשה: העיר הייתה, במילה אחת, שבורה.

קשה אפילו למנות את כל הצרות. רעבים קשים ב-1492, ב-1502 וב-1511. חורפים קפואים, קיץ לוהט, ברד וכפור פתע שריסקו שדות וכרמים. בעלי אדמות שהפכו איכרים חופשיים לצמיתים, הטילו מיסים חדשים ואסרו על העניים לדוג בבריכות ולצוד ביערות - זכויות עתיקות שבשנים רזות הפרידו בין רעב לשובע. ואז בא הקיץ של 1516, שצרב את היבול בשדות, ואחריו חורף אכזר, ואחריו רעב של ממש. את 1517 מסכם אחד הכרוניקאים בשתי מילים שאי אפשר לשכוח: "השנה הרעה".¹¹

ולרעב הצטרפו המחלות. ב-1495 הגיעה לעיר הסיפיליס, "המחלה הצרפתית", עם שכירי חרב שחזרו ממלחמות איטליה. האבעבועות השחורות והצרעת שוב היכו בעיר. ב-1517 הופיעה לראשונה בעיר גם "הזיעה האנגלית", שגרמה לחולים להזיע בלי הפסק, לצמא בלי סוף ולהזיות - ולא פעם גם למות. בתי החולים והאכסניות היו מלאים עד אפס מקום; בית יתומים אחד דאג לשלוש מאות ילדים. באוגוסט 1517 יצאו מאות איש לתהלוכת תפילה "נגד המגפה", להתחנן למרים הקדושה ולקדושים שירחמו.

ומעל הכול ריחפה האמונה. אנשים ראו חזיונות: אישה מהעמק סיפרה ב-1516 שרוח בעלה החייל הופיעה לה אוחזת את ראשו הכרות בידיים. אלפים האמינו שקרוביהם המתים נמלטו מכור המצרף. והכמרים, שהיו אמורים לתווך בין העם לשמים, איבדו את אמון הקהל: מנזרים מכרו את מלאי התבואה ביוקר בזמן הרעב. וולר כותב שהתחושה בעיר הייתה שאלוהים נטש את צאנו.

על הרקע הזה צריך לראות את הריקוד. פסיכולוגים מכירים היום את הקשר בין מצוקה קיצונית לבין מצבי טראנס - אובדן שליטה, הזיות, תנועה אוטומטית. בית ספר נוקשה, מנזר מחמיר, עיר רעבה: במקומות כאלה, כשהנפש נשברת, היא נשברת בשפה שהתרבות נתנה לה. ובשטרסבורג של 1518, התרבות הכתיבה ריקוד.

שלוש תאוריות לריקוד אחד

כבר חמש מאות שנה מנסים להסביר מה קרה שם. שלוש תשובות רציניות שרדו את הזמן. אפשר לקרוא לפי הסדר, ואפשר לקפוץ ישר לאחת:

1. העובש שבלחם
2. כת הרקדנים הסודית
3. הקהל שהאמין שמקללים אותו

1. העובש שבלחם

התאוריה המפורסמת ביותר היא גם המסודרת ביותר: ארגוט, עובש שגדל על גבעולי שיפון לחים. לחם מזוהם בארגוט גורם לכווצים אלימים, הזיות ואשליות - מחלה שזכתה בימי הביניים לשם "אש אנטוניוס הקדוש", ובמאה העשרים לצאצא מפורסם: מאלקלואידים של אותו עובש סונתז ה-LSD.¹² רעל שמשבש את תודעתם של מאות אנשים? הסבר מפתה. אלא שיש בעיה: הרעל הזה אינו גורם לאנשים לרקוד.

כפי שמראה וולר, הכימיקלים של הארגוט מסוגלים לגרום להתקפים ולדמיונות, אבל לא לתנועות מתואמות שנמשכות ימים. מי שמורעל בארגוט מתפתל על הרצפה; הוא לא רוקד בכיכר, בקצב, שבוע שלם. התאוריה הנאה קורסת בדיוק במקום שבו עליה להסביר את הריקוד.

2. כת הרקדנים הסודית

הסוציולוג רוברט ברתולומיו הציע שאולי הרקדנים היו בכלל חברי כת כופרת, שרקדו בפראות כדי לזכות בחסד שמיימי - מעין גרסה אקסטטית של תנועת הסוטאים. גם זה רעיון מסקרן, אבל גם הוא אינו מתיישב עם הראיות. ראשית, הרקדנים עצמם: ברגעי צלילות הם התחננו בפני עוברי אורח וכמרים שיעזרו להם. אנשים שרוקדים מתוך אמונה דתית לא מתחננים שיפסיקו אותם. ושנית, הרשויות: עיר שמגלה כת כופרת לא שולחת אותה לעליה לרגל. היא שולחת אותה לאינקוויזיציה. הרקדנים של שטרסבורג קיבלו גלות, טקסים ונעליים אדומות - יחס שמיועד לקורבנות, לא לחשודים.

3. הקהל שהאמין שמקללים אותו

ההסבר המקובל כיום הוא של וולר: מחלה פסיכוגנית המונית. הלחץ העצום של השנים הרעות, יחד עם האמונה העמוקה שויטוס מקלל בריקוד, דחף את הפגיעים ביותר למצב של טראנס - ובתוכו הם מילאו את התפקיד שהתרבות הועידה להם: לרקוד.

אנתרופולוגים מכירים את המנגנון היטב ממקומות אחרים. בחברות שמקיימות טקסי איחוז, מהאיטי ועד מדגסקר, אנשים נכנסים לטראנס ומשחקים בתוכו תפקידים שהתרבות קבעה מראש: מתרוצצים, מדברים בלשונות זרות, רוקדים. ויש עוד עובדה מטרידה וחשובה: צפייה באדם שרוי בטראנס מגדילה את הסיכוי שגם אתה תיכנס אליו. זו כנראה הסיבה שהטיפול העירוני היה הרסני כל כך. לשים את הרקדנים על במה, בכיכרות המרכזיות, עם תזמורת, הייתה דרך מצוינת להפיץ את הריקוד.¹³

ההסבר הזה גם מנבא היכן תופיע התופעה. אם הריקוד הוא ביטוי תרבותי של מצוקה, הוא אמור לפרוץ איפה שהמצוקה והאמונה נפגשות - וזה בדיוק מה שההיסטוריה מראה. כל מגפות הריקוד המתועדות בין 1374 ל-1518 התרחשו לאורך הריין והמוזל, במקומות שבהם האמינו בכוחו של ויטוס, וכמעט תמיד סמוך למקומות שכבר הכירו מגפה קודמת.¹⁴ מגפת 1374 עצמה פרצה חודשים אחרי אחד השיטפונות הגדולים בהיסטוריה של אירופה. המים נסוגו. הריקוד נשאר.

הריקוד שלא מת

אחרי 1518 לא היו עוד מגפות ריקוד גדולות באירופה. לרפורמציה, שהפכה את פולחן הקדושים ממושא אמונה למושא לגלוג, היה כנראה חלק בכך; ובמאה ה-17, ככל שהעולם נעשה חילוני יותר, כבר היה קשה להאמין שקדוש שולח ריקודים. וולר קורא לריקוד ויטוס מקרה קלאסי של "תסמונת תלויית תרבות": מחלת נפש שלובשת את הצורה שהסביבה מציעה לה. מחלות הנפש של העבר, מזכיר ההיסטוריון אריק מידלפורט, אינן "ישויות מאובנות שאפשר להוציא בלי שינוי מן הכיס ולהניח תחת המיקרוסקופים שלנו".¹⁵

אבל בדמיון התרבותי הריקוד מעולם לא פסק. אנדרסן כתב את "הנעליים האדומות", מעשייה איומה על נעליים מקוללות שרוקדות את בעלתן עד שהיא מתחננת שיכריתו את רגליה. ופרצלסוס, כמה שנים אחרי המגפה עצמה, ניסח אבחנה חדה להפליא: האשם, כתב, הוא ה"דמיון", שאינו "רק עף מבית אל בית, אלא עובר במהירות מעיר לעיר וממדינה למדינה" - וכך מגפה שלמה יכולה לפרוץ מתוך דמיונו של אדם אחד.¹⁶ החליפו את "דמיון" ב"חרדה מדבקת", ויש לכם אבחנה של המאה ה-21 בלשון המאה ה-16.

גם בדורנו חזר הקיץ ההוא שוב ושוב: באלבום Dance Fever של פלורנס והמכונה (2022), ברומן The Dance Tree של קירן מילווד הארגרייב, ובסרט הקצר Strasbourg 1518 של ג'ונתן גלייזר (2020).¹⁷ יש משהו בעיר שלמה שרוקדת בניגוד לרצונה, שאינו מרפה מאיתנו. אולי כי כולנו מכירים את התחושה שהגוף עושה משהו שהראש לא בחר.

מה באמת קרה שם

ולבסוף צריך לומר ביושר מה ידוע ומה לא. קל מדי להפוך את הסיפור הזה למושלם. זה מה שידוע: שש כרוניקות מהתקופה מתעדות ריקוד המוני בשטרסבורג בקיץ 1518, שנמשך שבועות. גברת טרופיאה מוזכרת בכמה מהן כמי שהתחילה. הרשויות באמת ניסו לרפא בריקוד נוסף, באמת שילמו למוזיקאים, ובאמת שלחו את החולים אל מקדש ויטוס. בתחילת ספטמבר זה נגמר.

זה מה שלא ידוע: כמעט כל מספר שמצטטים. ארבע מאות רקדנים זה נתון של כרוניקאי אחד. "חמש עשרה מיתות ביום" הוא תוספת מאוחרת בהרבה. ואפילו ה"ריקוד עד מוות" המפורסם מצטמצם, במקורות, לניסוחים זהירים כגון "חלקם מתו מן המאמץ" - בלי מניין, בלי שמות. ההיסטוריה של 1518 היא עדות מרשימה לכוחה של מצוקה משותפת, אך גם לדרך שבה סיפור טוב מתרחק בכוחות עצמו מן הראיות.

ואולי זו בדיוק הסיבה שהסיפור שווה לספר דווקא בזהירות. מתחת לאגדה מסתתר דבר אמיתי וחשוב: ההמחשה הקיצונית ביותר שיש לנו לכך שהנפש והגוף אינם שתי מערכות שכנות, ושלפעמים, כשהמציאות נעשית בלתי נסבלת, הגוף מוצא לו שפה משלו. באתר הזה כבר סיפרנו על שאלה שהמדע עוד לא פתר; כאן השאלה קרובה הרבה יותר. היא נמצאת בתוכנו, ולפעמים - בקיץ אחד חם, לפני חמש מאות שנה - היא קמה ורוקדת.

הערות שוליים

1. שטרסבורג של 1518 הייתה עיר חופשית בתחום האימפריה הרומית הקדושה, וירידי הסחר שלה משכו סוחרים מכל היבשת. היום היא בירת חבל אלזס שבצרפת, אבל אז - כמו הריקוד עצמו - גם העיר הייתה משהו שבין לבין. ↩
2. "פרו" היא פשוט "גברת" בגרמנית. מעבר לשם אין על טרופיאה כמעט דבר: לא גיל, לא מקצוע, לא מה עלה בגורלה. האישה שפתחה את מגפת הריקוד המתועדת ביותר בהיסטוריה יוצאת מן התיעוד בערך באותה מהירות שהיא נכנסה אליו. ↩
3. ארבע מאות הוא נתון של כרוניקאי אחד, ו"חמש עשרה מיתות ביום" מקורו בספרות מאוחרת בהרבה, בלי עוגן במקורות. וולר, שעבר על הכרוניקות אחת אחת, מסתפק בניסוח הזהיר: הכרוניקות מסכימות שעשרות מתו מתשישות. ↩
4. הרפואה ההומורלית של גלנוס לימדה שהגוף נשלט על ידי ארבעה נוזלים, ושדם שמתחמם "מבשל" את המוח ומוליד שגעון. האירוניה: התרופה הסטנדרטית הייתה הקזת דם - ואת הרקדנים דווקא לא הקיזו. במקום לרוקן מהם דם, רוקנו מהם שבועות של שינה. ↩
5. הבמה מול שוק הסוסים היא פרט שקשה להמציא, ולכן הוא נהדר: העירייה הזמינה נגרים שיבנו במת עץ, כדי שהמגפה תוכל להתקיים בנוחות. בתולדות הרפואה העירונית אין הרבה החלטות שדרשו נגרים. ↩
6. "רקדו איתם, יום ולילה, עם האנשים המסכנים האלה" - מפי עד ראייה, בהציטטו של וולר. הרקדנים המקצועיים בשכר העירייה הם כנראה המקרה היחיד בהיסטוריה שבו שלטון שילם לאנשים כדי שירקדו עם חולים - כטיפול רפואי. ↩
7. ויטוס, לפי האגדה, הושלך לקדחת שמן רותח בשנת 303 ויצא ממנה בשלום; האריה שנועד לטרוף אותו ליקק את ידיו. הקדושים המרפאים נחשבו גם למענישים: מי שמסיר מחלה יכול גם לשלוח אותה. ↩
8. בעיירה רוטווייל, מדרום-מזרח לשטרסבורג, נקבע בחוק בסוף המאה ה-15 שמי שמקולל בשם ויטוס "יפיל עליו חום וריקוד ויטוס". קללה שמקבלת סעיף בחוק העירוני היא כבר לא אמונה תפלה. היא תשתית ציבורית. ↩
9. ציור המזבח בקלן, מסביב לשנת 1500, מציג שלושה גברים רוקדים מתחת לדמותו של ויטוס. המסר היה דו-כיווני במכוון: הקדוש מרפא את הריקוד - והוא גם מזכיר מי שולח אותו מלכתחילה. ↩
10. מקדש ויטוס-סאוורן נבנה בסוף המאה ה-15 על צוק אבן חול אדום, מעל המישור האלזסי. הנעליים האדומות שחולקו שם לרקדנים הן פרט מן הכרוניקות - ואנדרסן, כפי שמתברר, לא המציא את הנעליים שלו יש מאין. ↩
11. "השנה הרעה" - כך קרא אחד הכרוניקאים ל-1517, וקשה להתווכח. שלוש מאות היתומים ותהלוכת התפילה "נגד המגפה" הם נתונים מאותה שנה בדיוק. ↩
12. הארגוט, עובש הגדל על שיפון לח, נקרא מאות שנים "אש אנטוניוס הקדוש" על שם תחושת הבערה שהותיר בגופי המורעלים. במאה העשרים סונתז מאלקלואידים שלו חומר אחר לגמרי: ה-LSD. אבל בין הזיה לריקוד מתואם בן שבוע יש פער, ועליו התאוריה נפלה. ↩
13. וולר מציין שקשה לדמיין דבר יעיל יותר להפצת המגפה מלהציב את הרקדנים במרחבים הפומביים ביותר של העיר: כל קורבן חדש הוכיח לצופים שויטוס משוטט בעיר. ↩
14. ממאסטריכט לציריך, כל מגפות הריקוד המתועדות התרחשו לאורך הריין והמוזל בלבד. מגפת 1374 התפשטה מאזור אאכן לגנט, אוטרכט, מץ וטריר - ולבסוף הגיעה גם לשטרסבורג עצמה. ↩
15. אריק מידלפורט, מחשובי ההיסטוריונים של השיגעון במאה ה-16, כתב שמחלות הנפש של העבר אינן "ישויות מאובנות" שאפשר להוציא בלי שינוי מן הכיס ולהניח תחת מיקרוסקופ מודרני. ↩
16. פרצלסוס הקדיש לתופעה סדרת חיבורים, ובהם "המחלות השוללות מן האדם את תבונתו". את האשם הוא מצא ב"דמיון", שעובר מבית לבית ומעיר לעיר. הוא גם קבע שהחולים השכיחים הם "זונות ונבזים" - אבחון שאומר יותר על פרצלסוס מאשר על הרקדנים. ↩
17. בקיץ 2022 יצאו כמעט באותו שבוע אלבום Dance Fever של פלורנס והמכונה והרומן The Dance Tree של קירן מילווד הארגרייב. שנתיים קודם, בשיא הסגרים, ביים ג'ונתן גלייזר את Strasbourg 1518: עשר דקות של רקדני סולו שנופלים וקמים. מגפת הריקוד, מתברר, מדבקת גם יוצרים. ↩

מקורות מרכזיים

ג'ון וולר, "In a spin: the mysterious dancing epidemic of 1518" (כתב העת Endeavour, 2008) וספרו "A Time to Dance, A Time to Die"; הערך "Dancing plague of 1518" בבריטניקה; רוסלינד ג'אנה, "The people who danced themselves to death", BBC Culture (2022); וכרוניקות התקופה כפי שצוטטו במקורות אלה.

→ חזרה לעמוד הבית